השבוע צוין בעולם יום הנכה הבינלאומי. בחרתי להביא לידיעתכם את מצב הנכים במדינת ישראל ולתאר במילים קשות הפונות אל לב את מצבם העגום. בעיקר מצבם של אותם נכים מלידה, ממחלה, או מטראומה. אותם הנקראים בפי המדינה נכים "כלליים". קבוצת הנכים זו שאני באופן אישי שייך לה.
התמונה העולמית
השנה בחר האו"ם לציין יום זה בסימן "העצמה של אנשים עם מוגבלויות והקהילות שלהם ברחבי העולם". לקראת יום הנכה הבינלאומי דיווח האו"ם על מחקרים אחרונים שנעשו בנושא הנכים ברחבי העולם.
מהנתונים שבמחקרים עולה שכמעט אחד מכל עשרה אנשים בתבל הוא אדם החי עם מוגבלות מלידה ואותם נכים מהווים עד 20 אחוזים מהאוכלוסייה החיה בעוני במדינות המתפתחות. עוד עולה מהמחקרים כי אותם נכים נאלצים לחיות בשולי החברה כשהם נאלצים להתמודד ובקהילות שלהם עם סטיגמות פוגעניות, אפליה ונידוי קהילתי. רבים מהם גם נאלצים להתמודד גם עם קושי ופגיעה בזכויות הבסיסיות ביותר כגון: מזון, חינוך, תעסוקה, חוסר גישה לשירותי בריאות, דיור ובעיות נגישות רבות. לטענת המחקרים, רבים מהנכים נדחסים לתוך מוסדות כשהם נאלצים לסבול מהפרה ישירה של הזכות לחופש תנועה ונמנע מהם אפשרות לחיות בקהילות שלהם. לצערי זו מציאות עולמנו הרחב.
המצב בישראל
מנתוני "הסקר החברתי" של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי בישראל 721 אלף נכים ברמות שונות מתוכם 54% בעלי נכות חמורה, על פי נתוני הביטוח הלאומי 202,500 מתוכם הם נכים "כללים" בעלי נכות קשה וחמורה המקבלים קצבאות קיום זעומות למחייתם. בישראל 314,000 ילדים נכים שמתוכם 26,770 מקבלים קצבאות. רק 38% מהנכים משולבים בתעסוקה והכנסתם הכוללת נמוכה בעשרות אחוזים מהממוצע כש- 60% מתוכם מתקשים לכסות את ההוצאות השוטפות. כ- 34% מהנכים חיים בדירות שלא בבעלותם ולאלו שיש דירות הן יותר קטנות וצפופות מהממוצע. 26% מהנכים מדווחים על העדר חברים (לעומת 8% ביתר האוכלוסייה) ו- 15% מהם דווחו כי הם מתגוררים לבד. מאז שנת 2002 לא נרשם שינוי כלשהו בפער החברתי- כלכלי של הנכים.
ישראל בחרה לציין את יום הנכה והעמידה כמו רבים מהמדינות החברות באו"ם את הנושא "השתלבות אנשים עם מוגבלות בקהילה - הזכות של כולנו" כנושא המרכזי לציון יום הנכה.
משרד המשפטים ונציבות השוויון לנכים שבו, גוף שהוקם לצורך מימוש חוק השוויון שנחקק ב -1998 ציינה יום זה בכנס נוצץ וחגיגי באוניברסיטת בר אילן. במחלפות חג חגגו שם כל המי ומי את אין-אונם ואת הטיפול הלקוי שאותו הם מעניקים לנו ציבור הנכים, לתפארת מדינת ישראל.
אם אתם חושבים שהמחקרי האו"ם מדווחים רק על מדינות עולם שלישי תתפלאו לקרוא שלא כך המצב. רק השבוע קיבלתי פניה של אחת מהמרכזות באחד ממועדוני התמיכה שמנהלת אחת העמותות לפגועי הנפש בארץ. אותה פונה סיפרה לי וביקשה עצתי בקשר לאישה מבוגרת למדי, נכה נפשית "קלה" על פי הגדרתה "המתגוררת" באחד ממוסדות האשפוז הקשים ביותר לחולי הנפש. על אף נכותה שוהה אותה גברת שם כבר עשרות שנים, כשהיא יוצאת ונכנסת מאותו מוסד באין מפריע. המוסד ידוע ככזה המיועד לשוהים אחרים, כאלה המצויים שם באשפוז כפוי ובמצב שאין בינו לבין מצבה של אותה גברת שום קשר.
לאחר שהרמתי גבה בפליאה פניתי ושאלתי לפשר שהייתה של אותה גברת במוסד, תשובת הפונה לא איחרה להגיע. לדבריה, אותה גברת שוהה שם מאחר ואין לה משפחה תומכת והיא למעשה ובפועל ערירית. במשך עשרות שנים לא נמצא עבורה סידור הולם ומחוץ לכותלי המוסד והיא בהעדר כוחות נפש, מוטיבציה ובעיקר בהעדר אפשרות כלכליות וגב תומך בחרה להישאר במוסד זה ומצאה בו את ביתה. מוזר כיצד נותרה ללא טיפול הולם, כך במשך עשרות שנים.
לשאלתי הייתכן מצב שכזה בישראל של 2009 נעניתי מצידו השני של קו הטלפון על ידי אותה פונה, שדאגה להזכיר לי שזה הפעוט בבעיות איתם היא נאלצת להתמודד מידי יום.
מדינת עולם שלישי אמרתי לעצמי ומיהרתי לבקש פרטים מדויקים על מנת להעביר פניה מסודרת בנושא לגורם המתאים. אם יקרה נס אולי את שנת 2010 תתחיל לחיות אותה גברת במקום אחר הראוי לה ובקהילה.
קו התמיכה שאותו אנו מפעילים בארגון קורס לאחרונה תחת פניות של נכים רבים הפונים ובנושאים שונים ומתארים בפנינו עוולות ומצוקות נוראיות, אותם המזכירים לי יום אחרי יום את מצבם העגום של הנכים במדינתנו.
הפסטיבל המקברי, היעדים ואופן מימושם
ב- 31 במרץ 2007 חתמה נציגות בכירה של מדינת ישראל על אמנת האו"ם בדבר זכויותיהם של אנשים נכים. האמנה מגדירה חזון וקובעת סטנדרטים בינלאומיים לזכויות אזרחיות וחברתיות, להן זכאים אנשים נכים, באשר הם.
האמנה שגובשה ונחתמה על ידי אותה נציגות ישראלית בכירה מגדירה ובאופן ברור את היחס כלפי הנכים במדינות החברות באו"ם. למרות החתימה ועד לרגע זה, לא אשררה מדינת ישראל את האמנה. בימים אלו על פי מידע שמפרסמת אותה נציבות נמצאת האמנה סוף סוף בתהליך ארוך של הכנה לאשרור, זה שמי יודע מתי יגיע לסיומו.
מדינת ישראל בעודה מצקצקת בלשונה בדבר אימוץ האמנה אינו עושה די כדי לאמץ את אותם עקרונות שבו. די אם נזכיר כי חוק השוויון לנכים שחוקק בשנת 1998 ונועד להסדיר את נושא השוויון לנכים מדשדש ומאז חיקוקו ועד היום ולא הגיע למצב בו נסתיימו כתיבת התקנות המחייבות.
היעד שהציב המחוקק להגיע למימוש מלא של החוק ובתוך 12 שנים נראה היום כחלום רחוק וכבדיחה גרועה. מרחק רב קיים מהאופן שבו צפו המחוקקים את יישומו ומהתנהלות המדינה בנושא. גם היום לאחר כמעט 12 שנים מיום חקיקתו נראה כי המימוש רחוק מאוד, שכן סיום כתיבת התקנות לא צפויה בקרוב, לפחות לא לפי כמות המשאבים וגילוי הרצון אותו מגלים משרדים ממשלתיים רבים, אותם שאינם ששים וממהרים בפעילותם בנושא. שלושה נציבים ואחד שממלא מקום כבר שנה לא הצליחו במשימה זו ולהערכתי הצנועה יהיה זה הישג גדול לו תסתיים כתיבת התקנות ותהליך אשרורם בכנסת בשנתיים הקרובות. כנראה רק הדור הצעיר של הנכים, זה שרק היום חוגג ימי הולדת בגני ילדים, עשוי לזכות ליהנות מחקיקה זו אם בכלל. לטעמי האישי את מחצלות הנשף שנערך לכבוד יום זה וברוב הדר באוניברסיטת בר אילן, אפשר להחליף ובנקל בשקי אבלות.
גם הכנסת צינה יום זה ב 1.12.09 אלא שמתוך 120 חברי הכנסת טרחו רק 50 מהם להופיע במשכן ויום זה שאופיין ובעבר בפעילות מאסיבית, צוין השנה בדיונים דלילים בועדות הכנסת אותם שבחרו לקדם וביום זה את השוליים שבנושאים.
כשבאים ובוחנים את הפעילות האמיתית ואת יחס המדינה לנכים בחקיקה שקודמה בשנה האחרונה ואת עיקר העשייה מגלים מציאות שאין בגינה שום סיבה למסיבה. בעוד שישראל יוצרת אשליית מראה של מדינה מתוקנת המנסה ברוב חן והדר לשפר את מצב אוכלוסיות הנכים שלה, בפועל פועלת היא בתהליך זוחל ומקפיא וכל הקשור בפעילות אמיתית וקונקרטית לשיפור מצב הנכים. זו שנחסמת ובגופם של פקידי האוצר.
המציאות הכואבת
כפי שכבר הזכרתי, אחת מאבני הנגף העיקריים בדרך למימוש עקרונות השוויון היא חוסר תפקודה של המדינה בקידום חקיקת תקנות חוק השוויון, אותם המונעות את קידום נושא הנגישות והפעלת החובות המנויות בו. אלא שהיעדר דחק בחיקוק חקיקה לקידום נגישות לנכים מהווה את הנושא הפעוט ביותר במצוקת הנכים ומציין את ההמשך הכואב של קיפוחם ואי שוויונם החברתי והאזרחי של הנכים.
תעסוקת נכים הייתה ונשארה אחד מאבני הנגף העיקריים בדרך לשוויון, השנה החולפת מהווה שנת ציון ודווקא לרעה (ובאופן משמעותי) בזכויותיהם של נכים.
תקנות חדשות שעברו רק לאחרונה בכנסת מעמידות את הגנת שכרם של הנכים, שהינה דה-פקטו תקרת השתכרותם בפועל, אל מתחת לשכר המינימום. עמוק מתחת לשכר זה (לעיתים כ-30% משכר זה). את חוסר הרצון של מעסיקים לשלב נכים במקומותיהם, פתר המחוקק בגריעת שכר כתמריץ למעסיקים וללא שבחר לתגמל את הנכים ולו בשקל חדש בודד על בחירתו זו. הכנסתם הכוללת (המורכבת משכר עבודה וקצבה) של רבים מהנכים ודווקא מאותם המצויים בנכות חמורה ביותר נקבעה ומתחת לשכר המינימום. כנסת ישראל קבעה בעקרונותיה שנכים יעבדו בכמעט חינם (6.5 ₪ לשעה).
גורלם של אלו שימצאו עצמם במסגרות חוק השכר המתואם "הרגיל" משופר לאין ארוך מאותו גורל של נכים רבים התקועים עשרות שנים בסטאטוס של "משתקמים" ונאלצים להתמודד עם שכר חודשי תלת סיפרתי ובאותם מסגרות "שיקום" המנצלות אותם בסדנאות יזע. גם השנה ימשיך הניצול המחפיר והעבדות, אותה המאפיינת מדינות עולם שלישי, אלא ובניגוד לשנים קודמות בהם נעשה הדבר במחשכים, אשררה הכנסת לעשות זאת באור גלוי ובחסות חקיקה פוגענית.
גם השנה תמשיך המדינה להגביל תעסוקתם של נכים מלידה ותכרוך קבלת קצבאות קיומם במגבלת השתכרות (בין 45% -60% מהשכר הממוצע) תוך שהיא מנצלת רצונם של נכים רבים להשתלב ובתעסוקה. לא רק זאת, המדינה כדי להגדיל הכנסתה למימון יצירת "פעילות העסקה" (שכמעט ולא קיימת) בחרה להטיל מס דרקוני המגיע עד כדי 95% ומכל שקל הנוספים לשכר עבודת הנכה והרבה מתחת לשכר הממוצע. אותם כספים נאספים מאותם שבחרו (או יבחרו) בעבודה, המסופקת תוך "טובה ענקית" מצד מעסיקים ונלקחת משכרם זה המתקבל בעמל רב, בזיעה ובכאבים.
גם השנה תמשיך המדינה לפגוע בזכויות הנכים לחופש תנועה כשאת הזכות לניידות ימשיכו לספק לאותם המתאימים לאותם סעיפי לקות לא מעודכנים. רבים אחרים ימשיכו להישאר כלואים בבתיהם, במאסר כפוי ובחוסר אפשרות לנהל אורח חיים סביר ועצמאי.
גם השנה ימשיכו רבים מהנכים להיפגע כשהם יגיעו לועדות רפואיות כשיאלצו להתמודד מול מזכירי ועדות אינטרסנטים המיישמים רגולציה ומטעם אותם גופים ברשות המבצעת המשלמים קצבאותיהם כמו גם "ייהנו" מחוסר מידע, זה המוסתר מהם, עת דיון בעניינם.
אגב, חקיקה לפתרון הנושא הוצע שתעלה ביום הנכה עצמו ותסדיר את הנושא – אלא שזו נדחקה ועל ידי ועדת השרים לענייני חקיקה שנסמכה בדחייתה על התנגדותם הנחרצת של אותם גורמים ברשות המבצעת ועל התנגדות לא עניינית שמקורה בדחיקה גורפת של חקיקת אופוזיציה.
גם השנה כמעט 203 אלף אזרחים נכים (כלליים) או לפחות רבים מהם, יאלצו להתמודד עם קצבאות קיום שאינם מאפשרות חיים בכבוד ומותירות רבים מהם הרבה מתחת לקו העוני.
גם השנה יאלצו נכים להתמודד עם חקיקה סקטוריאלית המעניקה זכויות באופן סלקטיבי ובהפרשים תהומיים, זו שחוקקה בלחץ אינטרסנטי בהתאם לגורמים השונים
ומקור הנכות ימשיך להבדיל בין דם אזרח נכה אחד לדם אזרח נכה אחר.
גם השנה יאלצו נכים להתמודד עם שרותי בריאות סלקטיביים המעניקים להם ובחסר רב זכויות בסיסיות לאביזרים רפואיים, לתרופות, לשיקום ולאמצעי ניידות כמו : תותבות, כיסאות גלגלים - אותם הניתנים באופן סלקטיבי ופוגעני.
גם השנה יאלצו נכים להתמודד עם מחסור בדיור ובפתרונות דיור המותירות רבים מהם כבולים לבתי הוריהם בהיעדר אפשריות למימון ולהלוואות הוגנות יאלצו רבים מהם להיכנע לחוסר הרצון של המשק הפרטי להעמיד לרבים מהם משכנתא.
גם השנה יאלצו ילדים נכים להתמודד עם מערכת חינוך שאינה משלבת רבים מהם בהוגנות ובשוויון ומקצה משאבים מעטים מידי ובמשורה. הורים לילדים נכים ימשיכו לשלוח את ילדיהם למוסדות רווחה בחוסר רצון להתמודד עם נכות ילדיהם ובעיקר בחוסר יכולת להתמודד עם המוגבלויות הכלכליות, זו שנחתה עליהם כתוצאה מחוסר פתרונות נאותים להם ולילדיהם.
גם השנה "ייהנו" לוקים בשכלם והסובלים ממחלות נפש, מבידוד חברתי, ניכור וחוסר משווע. גם השנה ימשיך ניצולם בבוטות תוך התעלמות מוחלטת מצרכיהם.
אחרית דבר
גם השנה רחוקים החיים במדינת ישראל מלהאיר פנים לנכים החיים בקרבה. כארגון בחרנו "במטה הפעולה של הנכים בישראל" לציין את יום הנכה בענידת תג שחור בדש הבגד, כאות לציון אבלנו ולציון המציאות העגומה בה אנו חיים ובכך להמשיך "מסורת" כואבת של 4 שנים בהם אנו נוהגים כך.
כנראה הגיע הזמן בו נבחר לפנות לאו"ם ולהפנות את תשומת ליבו להתנהלות האמיתית זו שבגינה אולי נזכה לביקורו של אחד המשקיפים, זה שיציג ולאשורו את מצבם האמיתי של הנכים החיים פה במדינה, לא את המעטפת הדביקה והמתוקה שעוטפים בה את מצבם האמיתי של הנכים. שהרי בנושא זה ממש ישראל היא מדינת עולם שלישי כמו שכבר אמרנו.
שנים ממריצה המדינה פלגנות יתר בקרב יצוג הנכים וכוחם המשמעותי (10%) אינו בא לידי ביטוי. אולי השנה יבינו ציבור המייצגים כי כוחם המתמסמס בפלגנותם ראוי לו שיאוחד בקונפדרציה ארגונית אחת ולטובת כלל ציבור הנכים הכמה לפתרון הולם.
בסימן חג החנוכה המתקרב אנו הנכים נמשיך להאמין שאולי עוד יתרחש איזה נס, שאולי בשנה הבאה, מי יודע אולי יבוא האור.
זאת שאין סיבה למסיבה כבר אמרנו...
)
