אלפי נכים שהגיעו להפגנה מחו על מצוקה כלכלית, בידוד חברתי, אי שילוב בתעסוקה ובקהילה, העדר הבנה לצרכים, חוסר נכונות

למציאת פתרונות בשורה ארוכה של נושאים. הנכים טענו כי כל רצונם לחיות בזכות ובכבוד, במאבקם הציגו שורה ארוכה של דרישות.

המודעות להתנערות הקשה של המדינה מחבות כספית ואחריות לקיומם בכבוד של הנכים, כמו גם האחריות לבידודם החברתי זכתה

לאהדה רבה בציבור, אלא שלממשלה לקח תקופה של שלושה חודשים עד שהחלה להתרצות.

בסיום ההפגנה הגיעו הצדדים להסכמה שלא ניתן לסכם את כל מגוון הנושאים על כן תוקם ועדה ציבורית שתדון, תמליץ ותביא להביא

לפתרון ההוגן ושוויוני ובמגוון הנושאים שעלו.

הועדה שהתכנסה דנה במגוון הנושאים במשך שלוש שנים ופרסמה בשנת 2005 את המלצותיה.

דו"ח הועדה מוכר יותר בשמו דו"ח "לרון" (על שם השופט אפרים לרון ז"ל שעמד בראש הועדה)

צפוי היה להביא פתרונות חדשים ומהפכניים,

אלא שבמקום פיתרונות, הביא הדו"ח המלצות פושרות, חלקיות ופוגעניות ואלו הביאו למחלוקת קשה בין הנכים וארגוניהם.

העברת ההמלצות כהחלטת ממשלה רק עוררו את זעם הנכים, אלו שלא לקחו חלק בשיחות, רובם חש תחושה קשה של מרירות

חוסר שיתוף פעולה וותרנות מאותם שחתמו על הדו"ח.

נכים רבים לא יכלו לקבל את המסקנות, בעיקר בשל העובדה שניתנו תוך פשרנות מרחיקת לכת ועל חשבון הנכים ומאבקם, תוך

שהם משמרים את אי השוויון התהומי הנהוג כלפי ציבור הנכים.

על מנת לפעול ולשנות יצרנו מיסדי המטה התארגנות אזרחית וולונטרית חדש (מטה הפעולה) וזו יצאה ללחום למען קידום פתרונות אחרים ושונים.

בתחילה יצאו הללו לסדרה ארוכה של הפגנות ובהמשך ניהלו פגישות מרובות עם הממשל.

בפגישות העלנו את מחדלי הדו"ח כפי שהן כתובות ומצויות